אני חושב , סבור , מאמין , שקפקא הוא אנחנו , שהוא ניסח אותנו בדיוק מדהים בטרם העזנו להקיץ ולהיווכח לעובדה שאנו חצויים . ייתכן שכל קפקא טמון ב"בטרם" הזה , בבחינת כושר ראייה כפול : קרוב לעצמו , קרוב לפרודה האנושית עד לחיווי כל דקויותיה - והרחק מעצמו ומכל מצב מוכר , במחוזותיה הדמיוניים של הספרות , עד כדי חישה ברקית ומסויטת של העלול לקרות מחר / מיד . עד כדי הפיכת ה"ייתכן" לנוכחות , לממשות , ובאופן ( בלתי ) הגיוני , להראות עד כמה ממשותנו אנו ( ולו רק הממשות הספרותית ) נטולת ביטחון באופן סופי . על אף השוני העצום שבין התקופות והמאוויים , קפקא איננו זר לנו , בדרך פרדוקסלית : הוא מעלה על הכתב עולם שלם שהיינו מעדיפים להמשיך ולהתעלם ממנו , עולם של התרחשויות דמיוניות ונבכי נפש שחונכנו היטב לא לחטט בהם . ובזה בדיוק העניין : האין אותו " חיטוט" כלל ראשון בפתיחה הקפקאית הבסיסית ? האם איננו טמון ביסוד תחושת ההפרעה והרתיעה ? אם כן , אנחנו חלק בלתי נפרד מן המסע הקפקאי . ובמובן הזה , "הוא" ו"אנחנו" כמו עומדים משני צדי המראה ( שהיא הטקסט , ( משהו הדומה ליחס שבין פרנץ קפקא , ד"ר למשפטים ואיש ביטוח , לבין , '...
אל הספר