א במסענו לזיהוי פרובלמאטיקה אמנותית המאפיינת את יצירת אלתרמן למראשיתה - ההיטלטלות בין העצוב המסוגנן לעצוב מימטי , בין המופשט הכולל למפורט - אנו מגיעים אל המחזה ומבקשים לבחון אותו בקונטקסט זה . בפרקים על "חגיגת קיץ" הצבעתי על הידרשותו של אלתרמן בעשור האחרון של יצירתו לחומרי מציאות נמוכים יותר ועל נטייתו לעיצוב ריאליסטי מפורט של קטעי הווייה . הדרכים שבהן הגשים אלתרמן כיוון זה של העלאת '' נתחי ממשות" הן מגוונות וההכרעה לא היתה מעולם ווד משמעית . בספר השירים האחרון קבעו מסקנות אסתטיות רוחניות אלו את אופי הז'אנר של סידרת השירים ואת תכניותיו . הן קבעו גם את התייחסותו של אלתרמן לעולם השירי שלו עצמו עד "חגיגת קיץ" - והתייחסות זו היא שהיתה ב"חגיגת קיץ '' לגיבורת הספר . השיח של המשורר עם ספריו הקודמים , עם גיבוריו הבדויים , הפך כאן למוקד המשמעות . גם במחזאות - פרק מרכזי ביצירת אלתרמן בשנות הששים - יש עדות להיקלעות בין הכיוונים . ההתלבטות ניכרת קודם כל בנתיבים הז'אנריים השונים שבהם פוסעת המחזאות האלתרמנית בשנות הששים : סמלי פיוטי ב"פונדק , "הרוחות היסטורי מקומי ב"כנרת , כנרת : '' מסוגנן , נוסח הפ...
אל הספר