מושג ההשראה של סוקראטס שונה ממושג הטעם המקובל מאז המאה השמונה עשרה . טעם מובן בדרך כלל כתכונה או רגישות שאי אפשר שתהיה חיצונית לאדם ( בניגוד ל'כוח האלוהי' המפעיל את האדם מבחוץ ובאופן בלתי מובן לו . ( הטעם שייך לבעל הטעם ככל תכונה אחרת , ועם זה הוא מבטא דבר מה שהוא בעל תוקף מסוים גם אצל הזולת . תפיסה קרובה לזו מציג יום במסה 'על אמת המידה של הטעם' ( יום תשמ"ד . ( יום רואה את המומחה בעל הטעם כמי שרגישותו בעניינים מסוימים גבוהה יותר מזו של מרבית הבריות . רגישות זו מאפשרת לו להבחין במה שהאחרים אינם מבחינים בו , ועל כן טעמו שלו צריך לשמש כאמת מידה לאחרים . החיבור 'על אמת המידה של הטעם' מדגים היטב כמה מן הבעיות המרכזיות לדיון בהערכה האסתטית . בעיקר מדגים החיבור את הקושי שבהפרדה בין הדיון המושגי ובין העמדה הערכית שמחזיק בה הכותב . הניתוק בין האמונות המנחות את פעילויות היומיום ובין הניתוח המושגי , ניתוק שיום שוקד עליו כל כך בכתביו האחרים ומתייסר בגינו בגלוי כאשר הוא דן בסוגיות קשות כגון הסיבתיות , מושג העצם ומושג האני , מתפוגג כמעט לחלוטין בדיון האסתטי . יום הביקורתי והספקן , והמבחין בחדות בין ...
אל הספר