איאון טוען כי מומחיותו לשירת הומירוס היא מומחיות לפרשנות הומירוס , ומומחיות זו כרוכה בהבנה . לפיכך הוא בוודאי מבין את שירת הומירוס , לא רק בקי בפרטיה באופן מקרי ועיוור . אי אפשר לפרש , אם אין מושא הפרשנות מובן לנו ברמה כלשהי קודם שפורש . והלוא סוקראטס עצמו טען בתחילת הדיאלוג 3 אפשר לראות במגמה וו עמדה הנוגדת את תפיסת הפרשנות הרווחת במאה העשרים , מגמה המייחסת לפעילות הפרשנית עצמה את יצירת המובן ושוללת קיומה של הבנה קדם פרשנית . אם אין מושא הפרשנות מובן לנו באופן כלשהו בטרם פרשנוהו , הרי אין אילוצים מוגדרים המכוונים את הפרשנות . פרשנות כזו היא תלוית סובייקט בלבד , שרירותית , והיא זו המכוננת את מושאה . איאון , המייחס הבנה לפעולת הפרשנות וההערכה , טוען בכך למובן קדם פרשני ושולל את האופי השרירותי של הפרשנות . כי כדי לפרש את הומירוס , יש להבין לא רק את מילות השיר עצמן אלא גם את כוונתו של הומירוס . האם לא ייתכן שאנו מבינים את כוונתו של אדם אחד ולא את כוונתו של אדם אחר ? הבנה מעין זו אין יסודה ב'שיטת . 'עיון ההבנה שמבין איאון את הומירוס ואשר גורמת לו למצוא עניין בשירתו אפשר שהיא מבוססת על יחס ...
אל הספר