מה אם כן ניתן ללמוד מכל אותם דברי חקיקה על מעמדם האנושי של קטינים ושל פסולי דין בחברה הישראלית ? האם מעמדם נחות בהשוואה לשאר בני האדם ? האם הם בני אדם לכל דבר ? האם ההתייחסות המשפטית אליהם אינה סותרת את הנאמר בהגדרת האדם בפרק הקודם ? בקשר לקטינים מציג ניל פוסטמן שתי גישות סותרות , ששתיהן דוגלות 50 במתן וכויות לילדים . האחת גורסת כי יש לגונן על ילדים מפני גורמים העלולים לקפח את מעמדם כבני אדם . ולשם כך יש להבחין באמצעות תחיקה ופיקוח ציבורי בין עולמם של המבוגרים לבין עולמם של הילדים . הגישה השנייה רואה בקטיגוריה החברתית של "ילדים" דרך להצדיק רעיון של דיכוי , ולכן יש לשחרר את הילדים מן המיגבלות שמטיל החוק על חירותיהם . איוואן , 'איליץ ממניחי היסוד של גישה שנייה זו , טוען , למשל , שבית ספר אינו מוסד המטפח את הילדים , אלא בדיוק להיפך - מוסד המאפשר פלישה לחייהם של הילדים . ריצ'ארד פארסון טוען שיש להעניק לילדים שורה ארוכה של זכויות אדם , כמו חופש חינוך , חופש לקיים יחסי מין , זכות לדעת וחופש עיסוק . נראה כי המחוקק הישראלי מגלה נטייה חיובית כלפי הגישה המגוננת ונטייה שלילית כלפי הגישה המשחררת ...
אל הספר