עד כאן דנו בסוג אחד של גבולות המשפט - עניינו של המשפט - ואמרנו שדבר שאינו מעניינו של המשפט נמצא מחוץ למסגרת המשפטית בכל מובן שהוא . עתה נדון בסוג אחר של גבולות - קוצר ידו של המשפט - כלומר , מצבים בהם המשפט מגיע למבוי סתום . במקרה זה , גבולות המשפט מתבררים ונחשפים דווקא בשל נטייתו להקיף את כל פעולות האדם . נטייתו זו מובילה את המשפט לסתירות פנימיות שהוא אינו מסוגל להתגבר עליהן . במצב זה , המשפט מפולג וקרוע בתוך עצמו , והדרך היחידה בה הוא יכול להיחלץ מכך היא להודות בכישלון ההתפשטות שלו . ה"אימפריאליזם , "המשפטי המבקש להפעיל את הנורמות שלו על כל פעולות האדם , מסתבך בתוך עצמו בבואו לדון בבעיות אדם מסוימות , אשר מעיקרן אינן שאלות משפטיות . במקרים כאלה , מתערב מין כשאינו מינו , והתוצאה היא מוקשים בדרכו של המשפט . בסוגיה זו , אנחנו הולכים בעקבות עמנאול קאנט , התר אחר גבולות התבונה הטהורה . קאנט מבחין בין עולם החושים לבין הדברים כשלעצמם , שהאדם אינו מסוגל לחוש אותם או לדעת עליהם . הבחנה וו איננה מונעת את התבונה האנושית מלנסות ולהתייחס אל הדברים כשלעצמם באמצעות קריטריונים בהם היא תופסת את עולם ...
אל הספר