עיבוד סיפור אמנותי למחזה דומה מעט לתרגום , אלא שבעוד שבתרגום יש הכרח - כל אוכלוסי העולם אינם דוברים אותה שפה - הרי שלגבי העברת חומר כתוב אל הבמה מתעוררת שאלת הנחיצות . מדוע , בעצם , להפקיע את שיחו האינטימי של הסופר עם הקורא ולהפכו לדו שיח קולני בין השחקן לקהלו ? האמנם רק כדי לחסוך לעצלים את טירחת הקריאה ? שאלה זו הטרידה אותי בבואי להפוך את "מר , "מאני הפרק היחיד מ"רומאן גנוז" של א"ב יהושע שהתפרסם eraffcert במארס , 1986 שעתיד היה להיות השיחה השלישית במד מאני השלם . כדי לענות על שאלה עקרונית זאת צריך לעמוד תחילה על כמה הבדלים בין חוויית הקריאה לבין חוויית הצפייה בהצגה . קריאה היא התייחדות . הקורא נמצא בתהליך פנימי אינטימי עם עצמו . פיענוח הכתוב , הפיכת הסימנים וקשירתם לכדי סיפור שלם מתרחשת בתוכו , תוך השקעה נפשית גדולה ; חושים , דמיון , זיכרון ומטען רגשי ושכלתני מצטרפים יחד על מנת להוציא את הסיפור מן הכוח אל הפועל . הקריאה תובעת מן הקורא להקים את הסיפור מתוכו . היינו , רק הקורא האינדיבידואלי רואה את הסיפור כפי שהוא רואה אותו , רק הוא שומע את הקולות על פי אמות מידה הטבועות בו אישית ועל פי...
אל הספר