רצ”ה רואה את כל מרכיבי הזוהר כאחדות אחת מהבחינה הרעיונית , ולכן מנסה ליישב קושיות וסתירות בתוך הזוהר עצמו , ובין מרכיביו . עמדה זו נובעת מגישה אחדותית הנוגעת לספרות המדרשית כולה : אבל בידינו כלל מונח מן רבינו שלא לומר בתלמוד אגדות חלוקות הן . היינו , בניגוד לספרות התלמודית , המלאה מחלוקות בנושאים הלכתיים , דווקא הספרות המדרשית חייבת להיות אחידה . בדבריו אלו מספר רצ”ה על מסורת פרשנית שקיבל מרבו , אולי החוזה מלובלין , והמתייחסת דווקא לחלק המדרשי בספרות חז”ל . בניגוד לגישה המקובלת , הטוענת ומאפשרת ריבוי דעות והשקפות בספרות המדרש , רצ”ה מדגיש כי החלק האגדי חייב להציג אחדות מלאה . נציין כי קביעה זו נאמרת על ידי רצ”ה תוך שהוא מיישב את פשטו של חטא אדם הראשון - האכילה מפרי עץ הדעת - אל מול המוסבר בכתבי האר”י כי חטאו היה שנזדווג עם חוה בערב שבת . מכאן , שכאשר רצ”ה מיישב את המקורות השונים , ורואה בהם משום תיאור ריאלי של החטא ולא תיאור 99 ראו , למשל : בית ישראל , ג ע”א : ... “ שלא תקשה דברי זוהר הקדוש עם התיקונים והיו לאחדים . ”בידינו וכן : ... “ שלא יהיו דברי הזוהר סותרין להדדי” ( עט”צ ח”א , כז ...
אל הספר