כל הלומד את תולדות השפה והתפתחותה רואה שככל שהקולות נעשים מונוטוניים יותר כך מתרבים גם העיצורים , ושעל מקומם של הטעמים המיטשטשים והכמויות המשתוות באים הר בים דקדוקיים וחיתוכים חדשים ; אך השינויים האלה מתחוללים רק עם הזמן . ככל שהצרכים גדלים , עסקי אנוש מסתבכים והידע מתרחב , כך הלשון משנה את אופייה ; היא נעשית נכוחה יותר ורגושה פחות ; היא מחליפה את התחושות במושגים , אין היא דוברת עוד אל הלב אלא אל התבונה . מעצם זאת ההטעמה מתעמעמת , החיתוך מאבד את חדותו , הלשון נעשית מדויקת יותר , בהירה יותר , אך גם משתרכת יותר , עמומה יותר וקרה יותר . התפתחות זו נראית לי טבעית לגמרי . דרך נוספת להשוות בין הלשונות ולדון בעתיקותן מתבססת על הכתב , [ בהנחה ש ] העתיק ת והשכלול של אמנות זו עומדים ביחס הפוך זו לזה . ככל שהכתב גס יותר כך הלשון עתיקה יותר . האופן הראשוני לכתוב אינו ציור הצלילים אלא ציור המושאים עצמם , משמע באופן ישיר , כפי שעושים המקסיקנים , או באמצעות צורות אלגוריות , כפי שעשו בעבר המצרים . מצב זה תואם את הלשון הרגושה , והוא מניח כבר את קיומה של חברה כלשהי וצרכים שהרגשות הולידו . האופן השני הוא...
אל הספר