אנו מבחינים בעיוורון מוזר ומדאיג בקרב החוגים הפוליטיים ( בעיקר בשמאל ) לא פחות מאשר בחוגי התקשורת בצרפת , לגבי ביטוייה החדשים של השנאה האנטי-יהודית , בעיקר כאשר ביטויים אלו קשורים לסכסוך הישראלי-פלסטיני , וכאשר אפשר ליחסם חלקית לאוכלוסיות של צאצאי ההגירה מצפון אפריקה ומאפריקה – בקיצור : כאשר נראה כי אלה הם מעשיהם של ' נוער , 'הפרברים אשר חלק ניכר מהם נותר אטום לנורמות האינטגרציה הרפובליקנית . אם תחושות הנידוי וההשפלה אכן נפוצות מאוד בקרב האוכלוסיות הללו – מכיוון שהן מטופחות על ידי הפיכתן למיצג תקשורתי מתוך הנאה הזויה – ואם הן מהוות גורם מסביר לצורות התנהגות לא נורמטיביות מסוימות ( מעשי אלימות יהודופביים הם רק תחום אחד , ( אין התחושות יכולות להצדיק התנהגויות אלה . הבה נניח כעיקרון שהעוני וההדחקה לשולי החברה , ועל אחת כמה וכמה ההתרווחות בעמדה קורבנית , אינם מעניקים זכות לשנוא , לקלל , לתקוף , לפצוע , להרוג . ובכל זאת פרשנים ושחקנים פוליטיים מוצאים תמיד נסיבות מקלות למעשי פשע כאשר ניתן לייחסם לקטגוריות חברתיות שנתפסות בכללותן , 'מקופחות'כ ' , 'מודרות ' קורבנות , 'אפליה אשר מניחים שהן מופע...
אל הספר