לשון.

— אבר שבפי בעלי חיים ובפי האדם המשמש לפעולת האכילה ולחיתוך הדיבור . הכתובים המזכירים את הלשון מתכוונים דרך כלל לכוח הדיבור שבה' כגון : דברתי בלשוני ( תה' לט'ד . ( מזה באה הלשון לשמש רמז לאדם בכללו : תשבע כל לשון ( יש' מה'כג . ( ומפני שכוח הדיבור מיוחס ללשון' המתקשה בדיבורו נקרא כבד לשון ( שמי ד'י ' ( תכונותיו של אדם טובות ורעות המתגלות בדיבורו' ומעשים שהוא עושה בדיבור להרע או להיטיב' תולים אותם בלשון' כגון : כסף נבחר לשון צדיק ( מש' י ' כ ' ( לשון רמיה ( תה' קכ'ג ' ( לשון שקר ( מש' יב'יט ' ( מחליק לשון ( מש' כח'כג ' ( לכו ונכהו בלשון ( ירי יח'יח ' ( לשונם חרב חדה ( תה' נז'ה . ( השם לשון משמש גם לציין את השפה' היינו את דרך הדיבור המייחדת כל עם' כגון : אלה בני חם למשפחותם ללשונותם בארצותם בגויהם ( בר' י ' כ ' ( כל הגוים והלשונות ( יש' סו'יח . ( וכיון שהלשון מציינת את הגוי ' על כן כשהכתוב רוצה לומר על גוי שהוא זר ורחוק' הוא אומר שלשונו זרה' כגון : גוי אשר לא תשמע לשונו ( דב' כח'מט . ( והשווה גם לתיאור השפה הזרה יר' ה'טו ; יח' ג'ה'ו . על הלשונות השונות עי' שפה' שפות . מ'  אל הספר
מוסד ביאליק