סוגיית מידת הביטחון מצרנית היא לסוגיות רבות העוסקות ביחסי אדם וא-לוהים . היא עוסקת גם בשאלת התייחסות האדם לעולם שלא התנהל בדרך בה היה רוצה שהוא יתנהל . לעתים מתברר לאדם כי מה שהוא ציפה לו לא אירע , והוא נכשל במעשה ידיו . אדם המאמץ את תפיסת " צלם א-לוהים " אינו פותר את עצמו באמירה כי " הכול משמים , " ובוודאי שאינו חי בתפיסת " הכול לטובה . " כאמור לעיל , ישנם יחידים שראוי להם לחיות בקוטב האמונה המוחלטת שהכול לטובה , כמו רבי עקיבא ונחום איש גמזו , והיא חלק מתפיסת העולם שיש מקום ליחידים החיים בקצוות . אולם אין זו המערכת שעל הזרם המרכזי של בני האדם לחיות לאורה , ואין ההלכה מכירה בכלל באמירות מעין אלו . ההלכה מלמדת את ההפך הגמור . בשעה שמתרחש מאורע מכאיב לאדם הוא מברך " דיין האמת " ואינו מברך " הטוב והמיטיב . " חובתו לברך על הרעה ולהכיר בכך כי גם מקורה של זו הוא בריבונו של עולם , אולם נוסח הברכה אינו זהה לנוסח הברכה על הטובה . אין ההלכה מתירה לאדם ובוודאי שאינה מחייבת אותו לחיות לאור מערכת תחושות המנוגדת לעולם אותו הוא חווה . לא זו בלבד , אלא שאין אנו מוצאים בהלכה מקום ל " הכול לטובה " לא רק...
אל הספר