סכנת הפירוד הפנימי צפויה תמיד לכל גוף מדיני , והזרמים הנוטים להיפרד מן המרכז חזקים ביותר באימפריות הגדולות , השולטות על ערב רב של עמים ומדינות בעלי שאיפות שונות ומנוגדות . במאה השלישית גרמו כוחות הפירוד הפנימיים להחלשתו של האימפריום הרומאי , והם לא חדלו מלפעול גם במאות הבאות , אף על פי שהקיסרים ניסו לחזק את המשטר על ידי מיזוג הכנסייה והמדינה . בתקופה שאנו דנים בה נתגלו כוחות הפירוד בדרכים שונות במזרח ובמערב . במערב עבר השלטון במאה החמישית לידי השבטים הגרמנים — הגוטים , הפראנקים והוואנדאלים ! אלה כבשו את המדינות השונות של האימפריום והשתלטו עליהן . כוחות הפירוד מצאו את ביטוים בגלוי בחיים המדיניים , בדרך של מלחמות וניגודים בין מלכים , שעמדו ברשות עצמם ; לעומת זאת שמרו החיים הדתיים על אופיים האחיד . אחרי חורבן האימפריום הרומאי נשארה הכנסייה הכוח המאחד היחיד , ששימש מקלט לכוחות שפעלו בכיוון אל המרכז : צרפת , ספרד , איטליה ואפריקה , שהיו נשמעות כל אחת לשליט מדיני אחר , היו אף על פי כן מאוחדות כולן במשמעת דתית אחת ונכנעות למרותו העליונה של האפיפיור הרומאי , יורש כיסא הקיסרים . במזרח היה המצב ...
אל הספר