תגובת היהודים בארץ ישראל לשינוי זה לא הגיעה לביטוי ברור בימי קונם טאנטינום , בעיקר מחמת המבוכה שהשתררה בתחילה בין מנהיגי האומה . החלוקה המדינית של הציבור לימין , מרכז ושמאל ( בלשון ימינו ) אינה מקרית , אלא היא מבוססת על הבדלים פסיכולוגיים עמוקים המושרשים בטבע האדם כ'בעל חי פוליטי . ' לכן אנו מוצאים פילוג זה בכל התקופות : תמיד נמצאים אנשים הרוצים לשמור על קיים , ואחרים השואפים לשינוי המצב , וביניהם נמצא הרוב המעוניין יותר בבעיות היומיומיות של הקיום החמרי . למראה הקיסר ה'מיך השולט באימפריום נבוכו ביותר המתונים , שעיקר מדיניותם היה שיתוף פעולה עם השלטונות : השתלטה עליהם הרגשה של חומר תקווה וייאוש מן העתיד . אנשי המרכז , אנשי המעשה , לא נתייאשו : הם ניגשו להגנה נמרצת על הדת הישראלית כנגד ההתקפה המחודשת של התעמלנים הנוצרים : זה היה בעיניהם התפקיד המעשי החשוב ביותר בשעה זו . ואילו הקיצונים חזרו לשיטתם : התכוננו למרד מתוך התחדשות הציפייה המשיחית . המתונים סבלו מחוסר הנהגה ראויה לשמה . הנשיאות התחילה מתרוקנת מתוכנה . חוק הירושה בכיסא המנהיגות היה בעוכריה . היו מקרים . שנשיאים עלו לכיסא הנשיאו...
אל הספר