גנבת נפשות.

— בשמ' כא , טז , כתוב : וגונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת . אין יסוד מספיק להניח , שהתיבות ונמצא בידו הן הוספה מאוחרת כפי שהציעו . ואולי באו מלים אלו להורות על אופן הוכחת הגנבה , היינו על ידי עדי ראייה , כדברי חז"ל : אין מציאה בכל מקום אלא בעדים ( ירוש' סוטה פ"א , ה"א . ( וחיזוק לפירוש זה בלשון הכתוב בדב' כד , ז ! כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך . גם בחוקי החתים , בסעיף העוסק בגנבת נפשות ( סעיף , ( 19 בא עניין המציאה , וכנראה היא לשון שהיתה נהוגה במסורת המשפטית שבנידון זה . לפי הכתוב בס' דברים אין הגנב חייב מיתה אלא באם מכר את הגנוב ואם הגנוב הוא מבני ישראל , אבל נראה , שאין הבדל בין שני הכתובים אלא בנוסח הלשון בלבד , ובייחוד אם אנו מפרשים את התיבות ונמצא בידו כאמור למעלה . מן הסתם היה הגונב נפשות גונב כדי למכרן , ובעיקר כדי למכרן לעם אחר , לפי שלא קל היה לו להחזיקן בידו במקומו , ואף לא למכרן לבני עמו . וכן היה מעשה בעניין גנבת נפש המסופר במקרא , הלא הוא מעשה מכירת יוסף , והשווה בר' מ , טו : כי גנב גנבתי מארץ העברים . אף בסעיף הנ"ל ...  אל הספר
מוסד ביאליק