בסיפוריו האוקטוראליים של ברנר מסתמנת מגמה לצמצם את פעילותו ואת דמותו של המספר . מספר זה נמנע מלרמוז ל'אני' הביוגראפי שלו ולמעמדו כסופר וכמחבר היצירה , אלא אם כן הוא מופיע בהקדמה כ'מהדיר בדוי' של מעין רשימות אישיות , שנכתבו כביכול על ידי מספר עד בלתי ידוע . לרוב מופיע המספר כמלווה מהימן של הדמות המרכזית , עוקב אחריה בכל דרכיה ומצביה ונמנע כמעט באורח שיטתי מלמסור פרשיות שבהן נעדרה דמות זו ואשר לא ידעה עליהן . כן נוטה הוא לצמצם את 'ידיעת הכול' שלו לגבי דמות מרכזית זו , ואינו מחיל אותה לרוב על דמויות משניות . אולם ככל שמספר זה אינו מבליט את אישיותו האקטואלית והביהנראפית — הרי זיקתו האנושית והרגשית לעולם המסופר על ידו מבצבצת מבין השיטין של סגנונו האישי והסובייקטיבי מאוד . מבחינה זו שובר סגנון זה את כבליו המוצקים של סגנון ה'נוסח' המנדלאי , שגם כמה מיורשי ה'סבא , ' כביאליק וברקוביץ , קיימו אותו מעיקרו . 3 כי סגנונו של ברנר , גם בסיפורים אוקטוראליים אלה , דומה שהוא ממחיז את לבטי הביטוי והזיקה של בעל הסגנון : את רגשותיו בשעת אמירתו , את לעגו וגם את כאבו או את אהבתו לעולם הייסורים של גיבוריו . ז...
אל הספר