באחת מיצירות המופת של התרבות המערבית , הקומדיה האלוהית , תיאר תטה ( 1321-1265 ) את משפט האדם אחרי מותו . ביצירה זו מוליך תחילה המשורר הרומי וירגיליוס את המחבר בתופת ובפורגטוריום ולבסוף ממשיך רנטה בחברת אהובתו באטריצ'ה לגן העדן . בביקורו בעולם שמעבר רואה רנטה את החוטאים ואת עונשיהם בגיהנום ואת הצדיקים ועידוניהם בעדן . כעשר שנים בלבד אחרי דנטה כתב בן דורו , המשורר העברי עמנואל הרומי , ( 1335-1265 ) את המחברת העשרים ושמונה שלו , בה הוא מתאר את מסעו ל'תופת' בלוויית 'דניאל איש חמודות . ' הקרבה בין היצירות גלויה וברורה , וחוקרי הספרות מציינים שיצירתו של עמנואל היא רק אחת מסדרת יצירות שנכתבו בעקבות ובהשפעת דנטה . חוקרים אלו מצביעים על ההבדלים בין היצירות וכיצד 'ייהד' עמנואל מוטיבים ביצירתו הנוצרית של דנטה . דנטה ביסס את יצירתו על מסורת טקסטואלית ארוכה של תיאורי העולם הבא . מסורת זו שתחילתה בתרבויות העתיקות , המסופוטמית והיוונית , עברה עיבוד מונותיאיסטי תחת היהדות והנצרות במאות הראשונות לספירה וזכתה לגרסאות רבות ולפופולריות גדולה במערב אירופה . טקסטים אלו מתארים את הגיהנום ואת גן העדן כסדרה של...
אל הספר