הלכותיו של אלדד הן דוגמא מיוחדת למסורת הלכתית ריאלית שהייתה קיימת אי שם לפני המאה התשיעית . מסורת זו , שאמנם קרובה למסורת ארץ ישראל , אינה זהה לה . כמו כן היא נוגדת בעניינים מרכזיים את ההלכה הבבלית . את השתמרותה עלינו ליחס לדמותו יוצאת הדופן של אלדד והילת עשרת השבטים מכאן , והייחוס הישיר ליהושע בן נון , משה רבנו והגבורה עצמה מכאן . במהלך מסירתה עברה מסורת זו שינויים רבים שסיכומם עולה לסך אחד.- התאמתה למסורת הבבלית ולהלכה הרבנית בימי הביניים . הטכניקות בהן בוצעה מלאכת התאמה זו הן פנימיות וחיצוניות לטקסט . הפנימיות היו , תחילה , העלמת הלשונות הזרות והיחידאיות של טקסט זה , ולאחר מכן החלפת הלשון בלשון חז"ל , אם מבחינה מורפולוגית ואם מבחינת הז'רגון ההלכתי . בהמשך חלו שינויים גם בתוכן עצמו של הלכות אלו : תחילה טשטוש מקורן הישיר , מפי הגבורה , ויציקתן , בדרך של עריכה והשמטה , לתוך תבנית של חיבור תלמודי או קודיפיקטיבי . בהמשך , 'תיקונן' כדי שיתאימו להלכה המקובלת על פי התלמוד הבבלי . לבסוף מיזוגן ממש עם חומר הלכתי בבלי או נורמטיבי אחר מימי הביניים . 184 החיצוניות היו : שתילתן בתוך קונטקסט חדש ,...
אל הספר