בפרפרזה על הפסוק הידוע ממקורותינו על כני ישראל והשבת , אפשר לומר שיותר מששמרו היהודים על הקהילה , שמרה הקהילה עליהם . הקהילות היו מעין איים לוקאליים בכל רחבי הפזורה היהודית מאז ראשיתה ועד לימינו אנו , שהתאמצו לנהל את חייהם הציבוריים על פי חוקיהם ומנהגיהם ולקבל את מרות הנהגתם . היה זה צורך חיוני וקיומי של מיעוט בארץ נוכריה , שאפשר את הישרדותו דור אחרי דור ושמירת עצמיותו הרוחנית והגשמית . אך האם פיזורו של עם ישראל הוא שהוליד את מוסד הקהילה ? האם ייסודן וקיומן של הקהילות הם פועל יוצא מן המצב הבלתי נורמלי של עם שאינו יושב בארצו ההיסטורית ; של עם שיושב בצפיפות בעיירות ובכפרים וקשור בהנהגה כלל ארצית ובהסדרים ממלכתיים ( גם אם הריבונות אינה שלו , ( כדרכם של העמים הטריטוריאליים בעבר ובהווה ? לכאורה , התשובה ברורה . הגולה היא שהולידה את הקהילה . האמנם ? יצחק בער טוען שמבחן ההיגיון והאנלוגיה אינם תופסים במקרה זה . יסודותיו של מוסד הקהילה "הונחו בדורות הראשונים של תקופת הבית השני , " גורס בער , וכדוגמה הוא מביא את קהילות האיסיים שנוהלו על ידי ארגון קהילתי . אך לא רק הם . כבר בימים רחוקים יותר אנו...
אל הספר