ההשקפה , שלא תיתכן סתירה בין האמת המדעית לאמת הדתית , בין תבונה להתגלות , הולידה במחשבה היהודית של ימי הביניים שתי מסורות פילוסופיות , שלא היו דווקא מנוגדות זו לזו , אלא כל אחת מהן שמה את הדגש בעניין אחר . המסורת הרעיונית האחת , שראשיתה בפילוסופיה של סעדיה גאון , מוכרת בתור "הילכת שתי האמיתות ; " ואילו המסורת הרעיונית השניה , שהיו לה השלכות מופלגות על המחשבה היהודית בהמשך , התבססה על ההנחה של דו משמעות כתבי הקודש - אמת נגלית מול אמת נסתרת - ודוברה המפורסם היה הרמב"ם . " הילכת שתי האמיתות" ביקשה להתגבר על הטענה , כי הפילוסופיה והמקרא מייצגים שתי תפיסות אלטרנטיוויות , ששומה עלינו להכריע ולבחור באחת מהן , הואיל וכל אחת מתיימרת , כביכול , להחזיק בידיה את המפתח לאמת . ההשקפה הזאת אומרת שהאמת , המושגת באמצעות השכל , והאמת , הניתנת בהתגלות , הן אמת אלוהית אחת . הלא האלוהים , שנתן את התורה במעמד ההתגלות בסיני , הוא שברא את האדם ואת התבונה האנושית , ולכן לא ייתכנו סתירות מהותיות בין השתיים . משימת הפילוסוף היא להסביר , מדוע שתי הדרכים השכלית וההתגלותית - לא רק ששתיהן כשרות , אלא ששתיהן גם נחוצו...
אל הספר