סגנון זה של התקופה המאוחרת לא היה תמיד אהוד , שכן , כמו בסיפורי יוסף למשל , מרוב הרחבה חלה האטה בקצב . אך אין ספק כי יש בכך משום עוצמה רוחנית . בעוד שבזמן הקדום תיארו המספרים את חיי העם במלים קצרות , השכיל הדור החדש להתבטא ביתר הרחבה ושלמות ולמד להקדיש תשומת לב מיוחדת לחיי הנפש של הפרט וניכרים הרצון והיכולת לטפל בבעיות פסיכולוגיות . בסיפור על עקידת יצחק , לפנינו יצירת מופת של תמונת אופי ובסיפורי יוסף מגלה המספר יכולת להרכיב מקווים זעירים רבים , דמות שלמה . מיוחד במינו הוא תיאור לבטיו של יוסף בראותו את בנימין ( מג , כט ל ) והתיאור של יעקב השומע לראשונה כי יוסף חי ( מה , כו ואילך ) ועוד . ההבדל בין שני סוגי כתיבה אלה הוא גדול ומן הראוי למצוא להם מינוח שונה . לראשון נקרא אגדה ואילו השני ייקרא סיפורת ( נובלה . ( הגבול בין השניים אינו ברור — לצורות המעבר , כמו בסיפורי לבן ויעקב או רבקה , אפשר לקרוא 'אגדות מעוטרות בדרך סיפורית' או ' סיפורת על יסוד מוטיבים אגדתיים . ' אפשר , אך בזהירות רבה , להביע דעה באשר לתקופתם של הסגנונות האלה . אמנות הסיפור , כפי שהיא באה לידי ביטוי באגדות , הועתקה לאחר ...
אל הספר