מרעה הצאן

גידול צאן נמנה עם ענפי הכלכלה המרכזיים בעת העתיקה בשל מגוון המוצרים שאפשר להפיק מן הצאן . על שכיחותו של ענף זה בחיי הכלכלה של יהודה אפשר ללמוד מן הדימויים הרבים לצאן בספרות המקראית . דימויים אלו ניכרים במשלים שבהם הרועה הוא לעתים האל ולעתים - אדם ( שמואל ב , יב א-ו ; ירמיה כג אד ; יחזקאל לד ) וגם בביטויים כגון 'רועה ישראל' ( תהלים פ א , ( 'אביר ישראל' ( ישעיה א כד , ( 'אביר יעקב' ( ישעיה מט כו ) ו'צאן עמו' ( זכריה ט טז . ( השימוש הרב בדימויים אלו מלמד שתושבי יהודה הכירו היטב את ענף הצאן על כל מרכיביו . מוצרי המרעה נחלקים לשתי קבוצות עיקריות : האחת היא של מוצרים המתקבלים בלא שחיטה : חלב ומוצריו , זבל והחשוב שבהם - הצמר . צריכת הסיבים המינימלית לאדם עומדת על כ 3-2 ק"ג לשנה . באזורים הקרים יחסית , כגון אזור ההר , הייתה צריכת הצמר גדולה מבאזורים אחרים . תפוקת הצמר המוכן לטוויית לראש צאן היא כ 2-1 ק"ג . לאספקת צמר למשפחה ממוצעת של ארבע נפשות נדרשים אפוא שמונה ראשי צאן . בקבוצה האחרת מוצרי מרעה המתקבלים לאחר השחיטה : בשר ועור . המזון המיוצר מבשר בעלי חיים הוא בעל חשיבות תזונתית רבה כי חלק ...  אל הספר
יד יצחק בן-צבי