על כף אין משורר אשר ישמח לשיר , ענין ךאוי בעיני זקן , בזוי בעיני צעיר ; לאהבת החלקיקים אל נא תלעג , לפרטי פרטיו של המשג . הן הוד שלמות הכדורים בזכות אטומים שחוברים . איזו זכות לי לכתוב על תבונה מעשית כאשר יש לי אך מעט ממנה , ועוד מן הסוג השלילי ? תבונתי המעשית מתבטאת בהימנעות והחסרה , ולא בהמצאת אמצעים ושיטות , לא בניווט נבון , לא בתיקון מעודן . אינני מוכשר להוצאה נכונה של כספים , אינני מצטיין בחיסכון , ומי שרואה את הגינה שלי סבור שיש לי ודאי גינה אחרת . אבל אני אוהב עובדות , ושונא אי ודאות ואנשים נטולי הבחנה . מכאן שראוי אני לכתוב על התבונה המעשית כשם שראוי אני לכתוב על שירה או קדושה . אנחנו כותבים גם מתוך השראה ואנטגוניזם , לא רק מן הניסיון . אנחנו מציירים תכונות שאינן נחלתנו . המשורר מתפעל מאדם בעל אנרגיה וטקטיקה ; הסוחר מחנך את בנו לקראת הכנסייה או כס המשפט ; ואם אין מדובר באדם שחצן ויהיר , הרי שמשבחו ניתן ללמוד מה אין לו . יתרה מכך , לא יהיה זה הגון מצדי שלא לאזן את מילותי הנאות על אודות אהבה וחברות במילים בעלות צליל מחוספס יותר , ולמרות חובי לחושי שהוא אמיתי ומתמיד , לפטור עניין ...
אל הספר