תוך הסתכנות בפישוט יתר של סוגיות קשות ומורכבות לאין שיעור — ובייחוד כשהדברים נאמרים במסה קצרה אחת בעוד שיכלו למלא , ואף ממלאים , ספריות שלמות — אני בוחר , אולי במידה מסוימת של שרירותיות , לראות בספר איוב וב"פוליטיאה" של אפלטון את התמציות המזוקקות של אתוס היהדות מצד אחד ואתוס היוונות מצד שני . שכן שתי היצירות עוסקות באותה בעיה עצמה , והתייחסויותיהן השונות והמנוגדות במידה רדיקלית לבעיה זו מתמצתות את ההבדלים המהותיים בין תרבות ההלכה היהודית לבין האתוס האינטלקטואלי היווני . באומרנו " ספר איוב" אנו מעוררים שאלה מורכבת מאוד . האם יש להתייחס לספר כאל מקשה אחת , או להשמיט את " סיפור המסגרת" ובעיקר את " הסוף טוב , הכול טוב" שבסיום , בו משיב אלוהים את שבות איוב כבראשונה וגומל לו על יראת שמים שלו ? והרי איוב לא אמר כלל דברים של יראת שמים . להפך : הרעים הם שלימדו סנגוריה על דרכיו של אלוהים , ואיוב הוא שקטרג עליהם . מכאן סברת החוקרים שכאן מסגרת של סיפור עתיק יותר , שבו הרעים מדברים סרה באלוהים בשל האסונות הנוראים שהמיט על איוב , ואילו איוב , המתגרד בחרס בתוך גל האפר , מגן על מידותיו של האל ומקבל בס...
אל הספר