במרכז אופירה - יישוב זעיר מוקף מדבר וים בקצה הצפוני של חצי האי סיני - ניצב בית ספר "אופירה . " בניין חד קומתי , רחב ידיים , לבן . קירותיו חובקים חצר פנימית מקורה , המנהלת דיאלוג בלתי פוסק עם כיתות פעורות דלת הסובבות אותה . תלמידי הכיתות - בני 4 עד - 14 יוצאים אל החצר מכיתותיהם ושבים אליהן בקצב פנימי ללא צלילי פעמון . הקיר המרכזי , המחוספס , מכוסה בעשרות דגים צבעוניים שטים בשלווה עליזה , שצוירו על ידי תלמידי בית הספר והוריהם . בחצר החיצונית הלוהטת מתנמנם בשלווה לוויתן ענק בגוני כחול , מזכרת מסדנת יצירה משותפת לתלמידים ולסטודנטים מהמכללה לאמנות ברמת השרון . המת הלבן הזה , רב התנועה והקולות , ההומה נועד , מבוגרים וטף , חופן בחובו את אחת מחוויות היסוד של חיי . בו צמחתי ולצמיחתו הייתי שותפה , בו למדתי ולימדתי , עוצכתי ולקחתי חלק בעיצוב , חלמתי ולקחתי חלק במימוש חלומות , הובלתי וזרמתי - כשבע שנים , מההקמה עד הפירוק , כמנהלת בית ספר צעירה מאוד , הנושאת שני תרמילי צידה לדרך . האחד- תרמיל מקצועי , קל למשא , ובו לצד תואר בהיסטוריה כללית והכשרת מורים אוניברסיטאית גם ניסיון מרתק בן שלוש שנים כמחנכ...
אל הספר