הרוח מכירה את עצמה מבעד ללשון בניגוד לתפיסה האינסטרומנטליסטית של מנדלסון , הלשון שבה ומקבלת ערך מטפיזי הלובש משמעות דתית בניסוחו של קרוכמאל . בעקבות הגל , אך בלי להזכירו במפורש , הוא מבחין בין "לשון חיצונית , " שהיא פעולה מכנית וטבעית , אמירה , לבין "לשון פנימית , " שהיא קשורה לרוח , דיבור . שני ההיבטים הללו קשורים קשר הדוק עם הבריאה ועם הנבואה . הלשון , שהיא הרוח , גואלת את הסימנים מחומריותם בתנועת שחרור הדרגתית כדי לשלבם במושג . וזה לשונו : הכח לעשות סימנים הוא מיוחד לעצם הרוחני ורק נגד רוחני זולתו ... שכל עיקר פעולות הרוחני הם רק כמו פתוחי חותם לפתח בהם עצמותו ... ומזה יצעד להשגה יקרה , שגם לעצמו יתוודע הרוחני אך ורק ע"י פעולותיו בבירור מוסיף והולך ... ומעתה יבין שההשכלה היא שלימות הדבור הפנימי , היינו התודע הרוחני לעצמו , כמו שהסימנים 11 בשלמותם הם שלימות הדבור החיצוני , היינו התודעו לרוחני זולתו . היות הרוח מודעת לעצמה וגילויה לאחר הם אכן אותה פעולה עצמה . גם השיקול ההגיוני גם הסימנים אינם נתונים מוכנים , אלא ניסיונות של הרוח לממש את מהותה . הלשון אינה מתפתחת בסוף תהליך הכרתי , כפ...
אל הספר