בין משה מנדלסון ונחמןקרוכמאל הלשון משקפת את כללי הפעילות הרציונלית , והשכל נזקק כדי לקשור את התחושות זו לזו ולקבען . כך , פעולת החשיבה אינה מוגבלת לתחום מופשט לחלוטין ומנותק מן ההתנהגות הכללית . נקודת מבט זו , שנתחזקה לימים ופותחה בידי י"ג האמאן * , 0730-1788 ) זכתה לביקורת נוקבת מצד מנדלסון , שהיה נאמן לתפיסה הרציונליסטית של תקופת ההשכלה , , Aufklarung-n ובלי ספק גם לתפיסתו של הרמב"ם . הוא גורס שהחשיבה מנותקת מכל מוחשיות , שכל טהור נקי מכל חוויה , יחיד ובלתי משתנה . "אפלטון גרמני " זה סבר שהאמת טמונה באידיאות הנצחיות . רק על ידי האמת שבמושגים , ניתן לתפוס את האמת שבדברים ולהתבונן בה . מנדלסון הבחין בין המושג עצמו ובין ייצוגו הלשוני , וסבר שהלשון והמילה לעולם אינן משיגות את ההוויה הטהורה . גם האמיתות המטפיזיות - כלומר יחידות האל והישארות הנפש וההשגחה העליונה - נטועות בנפש האדם באופן זהה , אצל כל בני אדם החושבים בכל האומות , בכל התקופות ובכל התרבויות . הן נרכשות בלא קשר ללשון , והלשון לעולם "משנית" להן , מפני שהיא מאוחרת להן .
אל הספר