מהות הלשון ומקורה המהר"ל מפראג , ר ' יהודה ליוואי בן בצלאל , ( 1512-1609 ) רואה במציאות הלשונית ביטוי למהותו הייחודית של האדם וליתרונו בסדר הבריאה , שהרי הוא היחיד מכל הברואים שנתברך ביכולת הדיבור . הלשון היא כלי להשגת השאיפות הנעלות ביותר של תקוות האדם , והתנוונותה היא סימן להתפוררות במעמקי ישותו . הסוגיה המעסיקה את המהר " ל אינה יחס בין החשיבה ללשון , אלא דווקא השפעת השימוש בדיבור על מהלך הקיום ועיצוב האדם , כלומר שאלת טיבו של היצור שניחן בכושר הדיבור . לפי התפיסה האנתרופולוגית שפיתח המהר"ל בפרק השלישי של ספרו "תפארת ישראל , " האדם אינו ישות רוחנית מושלמת , משום שיש בו גם צד חומרי . ההוויה אינה יכולה להתכנס בנושא בשלמותה בסובייקט . המהר"ל סבור שיש נתק בין האני להוויה , ודבר זה נראה לו חיוני להגדרת האדם . האדם הוא ישות ייחודית הנבדלת הן מבעלי החיים , הלוקים בחסר מטבעם , הן מן המלאכים , ההוויות עליונות , שהם מושלמים במהותם . לכן , ייעודו של האדם הוא פיתוח הווייתו והוצאתה מן הכוח אל הפועל . אמנם תנועה זו לעבר השלמות , המלווה במתח מתמיד , מתבצעת על ידי הלימוד ומעשי האדם , אלא שמרכז הכובד...
אל הספר