האדם הוא טוב מיסודו פרויד , יותר מכולם , הוא שהנחית מהלומה מוחצת על ההשקפה הרוסואנית , כי יצר האדם טוב מנעוריו . פרויד הוכיח שהאדם , החל מהגיל הרך ביותר , הוא יצרי ואגרסיבי ונוטה להיות מסוכסך עם עצמו ועם זולתו . אין הפסיכולוגיה ההומניסטית יכולה לסתור , כמובן , את העובדות בדבר התנהגותם האגרסיבית או הסאדיסטית של בני-אדם . לדעתה זהו עיוות של טבעו "האמיתי" של האדם , לרוב תגובה על דיכוי ותיסכולים . דומה שגם בנקודה זאת אין הביקורת ההומניסטית על פרויד צודקת תמיד . התפיסות הפסיכואנליטיות הן , לאמיתו-של-דבר , מורכבות יותר מכפי שאפשר להתרשם מהביקורת ההומניסטית . פרויד נטה , בלא ספק , לראות את האדם כבעל יצרים אנטי-חברתיים מטבעו , אך עם זה הוא עצמו היה רציונליסט טיפוסי של המאה ה19- המאמץ בתבונת האדם . הריאליזם הבסיסי בתורת פרויד , המתבטא בתיאוריה של יצר האהבה מול יצר המוות וההרס , משקף יפה התלבטות זאת . גם פרום , המסתייג מכמה הנחות פסיכואנליטיות קלאסיות , הלך בעניין זה עקרונית בעקבותיו של פרויד , אלא שבניגוד למורו ורבו אין הוא רואה את שני הדחפים המנוגדים כבעלי עוצמה שווה . הנטייה להרסנות היא , לדע...
אל הספר