אפלטון המחנך התכוון להשפעה , שהכרה זו תשפיע על נשמת האדם . חדור היה הכרת ההתאמה שבין "מעגלי התבונה בשמיים" לבין "מחזורי המחשבה בקרבנו , " כשם שקאנט אחריו הצביע בנשימה אחת על "השמיים המכוכבים שמעלי והחוק המוסרי שבתוכי . " התאמה זו קיימת בכוח ; תפקיד החינוך הוא , להוציאה מן הכוח אל הפועל . אם נתבונן בחוקיות שבקוסמוס , יתעצב החוק הפנימי בקרבנו ; אם נעמוד על ההרמוניה שביקום , תגבר ההרמוניה בנפשנו ; אם ניווכח בסוד האלוהי בעולם שמחוצה לנו , יתעורר הזיק האלוהי בנשמתנו ; ואם נתנסה בשלוות ההוויה "שאין בה תנודה , " נזכה לשקט הפנימי , שיש בו מנשימת הנצח ( ט . ( 47 C ישאלו : מה לכל אלה ולחינוך מדעי r באמת רב המרחק מן החינוך המדעי של זמננו . החינוך שאפלטון התכוון לו מצביע על מה שמעבר למושאו . לא שוויתר על דיוק מיתודי ושחקל בכללי החשיבה ההגיונית ; על אלה הקפיד הקפדה רבה , שהרי בלי יסוד רציונלי איתן צפויה סכנה של תעיד . בין הרגשות ודמיונות סובייקטיביים שמהם צריך להשתחרר . אלא שחקר העולם לא היה בעיני אפלטון מטרה לעצמה , אלא כברת דרך בנתיב האמת . המדע של ימינו אינו יכול ( ואינו מתיימר ) להשיב על השאלות...
אל הספר