הודיה כא מיגון לשמחה חלקה המרכזי והעיקרי של הודיה זו מורכב מתלונה ותהילה , הסמוכות ומנוגדות זו לזו . בעל ההודיה פורץ במספד מר ( שורות ( 22—19 וממספדו הוא עובר לפתע לשבח מרומם של הבורא ( שורות . ( 27—23 גם במספד וגם בתהילה הוא מזכיר כלי נגינה , שהוא משתמש בהם בהשמעת דבריו , ובדרך זו מודגש הקשר שבין שירת המספד שלו לבין שירת שמחתו . טעם עצבותו הוא המקובל בהודיות : הרהורים על שפלותו של האדם ( עיין במבוא' סעיף ( 40 ועל שעבודו לחטא ולפורענות ( עיין במבוא , סעיף ( 42 הביאו את בעל ההודיה לידי ייאוש ( השווה , למשל , . ( 36—33 , 4 אולם המעבר לשמחה לא בא , כפי שאפשר לצפות , משום שניחמו האל מייאושו או חיזקו מכישלונו ( השווה , למשל , . ( 36 , 4 המספד המתואר כאן הוא מספד תמידי , שלא ייפסק כל עוד תהיה רשעה בעולם . ואמנם עתידה הרשעה להישמד ולהיעלם כליל ( שורה , ( 22 ורק אז ייהפך מספדו של בעל ההודיה לשירת שמחה . בשירה זו ישתתפו כל אנשי הכת ועמהם כל שאר הנבראים , והיא תהיה מעין סימן לישועתו האחרונה של האל ( שורות . ( 27—26 נמצאנו למדים , שהודיה זו היא ביטוי של ציפיית הכת לישועתה באחרית הימים : ביטוי של ...
אל הספר