ההיבט החוקי פעילות החברה האזרחית בישראל מוסדרת בחוק . ההיתר לייסד קבוצות מאוגדות היה מעוגן בחוק עותמאני ( משנת ( 1909 שהיו בו סייגים מעטים להתארגנות . כדי להקים אגודה לא היה צורך לא ברישיון ולא בעמידה בתנאים נוהליים מסובכים . די היה בהודעה לפקיד מורשה ( בשעתו הווזיר הטורקי ' במדינת ישראל הממונה על המחוז , ( והאגודה קמה על כנה כחוק . רוחב לב זה לא נבע מדאגתם של השליטים העותמאנים לדמוקרטיה , אלא מרצונם לשלוט ביעילות על אימפריה רחבה ומגוונת שהיו בה אוכלוסיות בעלות צרכים שונים . בצד ההיתר היו גם הגבלות , והעיקרית שבהן היא האיסור להתארגן על בסיס לאומי . החוק העותמאני מנע קיום אגודות " שמטרתן לפגוע בסדר הציבורי או בשלמות הארץ [ האימפריה הטורקית , [ לפגוע בחוק או במוסר , או להשפיע על התבדלות מדינית בין המגזרים השונים במדינה . " בתקופה המעצבת נתפסה חקיקה זו כליברלית מדי . בשנת 1954 הניחה הממשלה על שולחן הכנסת גרסה חדשה של חוק עמותות . היוזמה לחקיקה נבעה ממצב שאפשר לאגודות שונות ומשונות לפעול בחופש מוחלט שלדעת מקצת המחוקקים "גבל בהפקרות . " בהצעת החוק , שנועדה להחמיר את הנוסח הקודם , היו הוראות...
אל הספר