לשון המראות האילמת ודיבור האפלה : עיון במטה - פואזיס של הקול והתמונה בשירת ביאליק חביבה פדיה בסוף שירו " הברכה"1 ביאליק חושף אמירה או עמדה פואטית שנמצאת מחוץ לשיר מסוים - הגדרת המקום שממנו נובעת השירה , ההגדרה מהו לב הפואטיקה . אם לשירה יש דקדוק של חלום , אמירה זו בסוף שירו שקולה כמעט לפתרון החלום ; לפיה השיר נובע מדיבור בין הישות לבין המשורר , דיבור בשפה של תמונות . לשפה זו , שביאליק מכנה " שפת אלים חרישית", הוא קורא גם " לשון המראות". בלשון זו , הוא ממשיך ואומר , שהיא " לשון הלשונות - גם הברכה לי חדה את חידתה העולמית". בשירו " שירתי " הוא שואל : " התדע מאין נחלתי את שירי ?". במילים שזכורות ודאי לכול הוא מתאר את הצרצר בשירתו היבשה הריקה , הבונה במילים את בית אביו ואת החדר החשוך , אפוף אווירת קדרות , עוני ואבל . בשירו " זהר " יש תחושה עזה של מתח ותחלופות בין הנראה לבין הנשמע ; בין המשורר , שהוא מקשיב אילם , הראייה , המכילה מוזיקה אך לא חיתוך מילים , והדממה של עולם המראות : בעצם ילדותי יחידי הצגתי , ואשאף כל - ימי סתרים ודממה ;
אל הספר