ט . אם נרדמתי בארות עשרה אני יכול לעמוד בשתים עשרה ? ערב יום השואה . 18 . 4 . 2001 עד לשעה עשר וחצי הייתי בבית , מתבוננת בסרט שהכינו אפרים סידון ומיכה פרידמן על העיירה מזריץ " . ' אמריקה הקטנה" קראו לסרט , על שם כינויה של העיירה שהיתה כאותו גן עדן של גלות שבו שקקו חיי תרבות ומסחר , פרחו אהבות והתגלעו ויכוחים פוליטיים . יש בי אהבה גדולה לסרטים כאלה , ואני מסוגלת להתמסר להם בערב יום השואה או הזיכרון . עם זאת הבנתי שאני חייבת לנסוע לפרדס כץ . לבדוק אם מתקיים שיעור היום ( הנחתי שכן , ( ולבדוק אם הרב יתייחס ליום השואה ( שיערתי שלא . ( הדרכים היו ריקות והנסיעה היתה קצרה מתמיד . אזור הישיבה היה עמוס במכוניות חונות . יש שיעור , ועוד איך . אני מחנה רחוק ופוסעת למקומי . באולם כמאה נשים , הרבה בחורות צעירות בלבוש תקני , בלא כיסוי ראש כמובן , וגם צעירות בחצאית עד הברך ובנעלי עקב על פלטפורמות גבוהות בלא גרביים . מעט במכנסיים . אישה מבוגרת יושבת לפני עם שתי בנותיה . ראשה מכוסה בסגנון של סבתא שלי , כשהיתה הולכת בחגים לבית הכנסת או להבדיל לבית הקברות . משהו שיודעים לעשותו אך אינו עניין שבשגרה . בנותיה...
אל הספר