הנזירה המתעלפת והמזרחנים על הכלה המשחררת הרשו לי לפתוח בקטע קצר מתוך הספר : ובינתיים - החורף שתשש , התאושש . קם על רגליו והחל להתהדר בעננות שחורה וברוחות חזקות . שלושה ימים לפני יום העיון הזהירו חזאיות משתי הרשתות על אפשרות של סופת שלג גם בהרי יהודה , וחנה טדסקי החלה להתקשר כמה פעמים ביום . מה לעשות ? לדחות ? כי מי מחבריו הירושלמים הקשישים , ומהקהילה האיטלקית , יעלה להתאבל עליו ביום שלג , ועוד בהר הצופים , שהשלג נערם בו בכמות כפולה . אבל ריבלין ניסה לבטל את "אזהרת השלג" של החזאיות הצעירות . אם ירושלים הייתה נשמעת לכל נבואות השלג שהטיחו בה חזאים וחזאיות לאורך הדורות , היא הייתה מזמן נחשבת לשוויץ של המזרח התיכון ולא לאסונו . אולם כשהאזהרות חזרו ונשנו , וכמה מדרכי הגליל כבר שובשו , ואפילו אתר החרמון נסגר למבקרים בגלל סופות השלג העזות - החלה חנה טרסקי לבכות בטלפון ולחשוב איך להעביר את הכל למכון ואן ליר שליד בית הנשיא . ואילו ריבלין ניסה לחזק את רוחה בדבר מוסר : אדרבה , יהא השלג הזה מבחן לאוהביו האמיתיים ( עמי . ( 468 השלג של היום לא שיבש בסופו של דבר את המפגש הזה , אף שכמו ריבלין וחנה טדסק...
אל הספר