סליחה על המוסיקה שנלקחה בקשת הסליחה של אהוד ברק מעדות המזרח , בוועידת מפלגת העבודה בנתיבות בספטמבר , 1997 עוררה תגובות סוערות בציבור הישראלי . מרביתן , על פי מה שניתן לשפוט ממאמרים בעיתונות , ממכתבים למערכת ומהתבטאויות בכלי התקשורת , שליליות אם לא כועסות ממש . אבל העובדה שהתגובות השליליות מגיעות מחוגים שונים ואפילו עוינים זה לזה , כמו למשל ותיקי מפא"י וותיקי בני עדות המזרח עצמם , אנשי ליכוד מובהקים ועיתונאים בעלי נטייה יונית שמאלית , פרופסורים מכובדים חוקרי הציונות השייכים לתנועת העבודה וחוגי אינטלקטואלים מיליטנטים פוסט ציונים מזרחים , עוררה אותי לחשוב ששורשי ההתנגדות לבקשת הסליחה של אהוד ברק אינם נוגעים רק לנושא הפוליטי עצמו אלא מזעזעים גם כמה קודים בתפישת הישראליות את עצמה ואת עברה ההיסטורי . כל כך טבעי שחברה השטופה בצדקנות ובהאשמות ( מימין ומשמאל ) תדחה מעיקרו את עצם הרעיון לבקש סליחה , ובוודאי שלא תיתן אמון באקט כזה . כיוון שאני סבור , שבקשת הסליחה של אהוד ברק , על כל השטחיות של הקונטקסט הפוליטי שבו נאמרה , בהמולת התקשורת והבזקי המצלמות , היא בכל זאת צעד נכון לטובת השבחת השיח הפולי...
אל הספר