לארץ אבותינו זלמן דוד לבונטין ראשית נסיעתנו " היתה באחד מימי האביב הראשונים . בעת אשר השמש כבר החלה לרדת בפאת ים עזבנו , אנחנו והמתורגמן אשר אתנו את העיר יפו . כדרך שעה אחת וחצי מיפו תחלק ה מסלה לשתים ? . האחת פונה לשמאל חברונה והשנית הולכת עזתה . כבר אתא לילה וחשכה היתה ורק הככבים במסלותם ותכלת הרקיע האירו לנו מעט הדרך אשר נעבור עליה . המתורגמן עובר לפנינו והערבי בעל הסוסים הנושא את חפצינו על פרידה אחת הולך מאחרינו ואנכי ורעי מדברים איש אל אחיו בשפת ארץ מולדתנו — שפה מוזרה למתורגמן והערבי — , והנה כדמות רוכב נראה לנו מרחוק מבעד ערפלי הלילה . — האם האיש ההולך לקראתנו , לא מבני הבידואים הוא , השומרים נשף להתנפל על הנוסעים / כדבר בעל בית מלוננו ביפו — ? שאל אותי רעי בשחוק . — לו היה פה ר' חיים בעל המלוןי , כי אז התפלא על אומץ רוחנו , כי לא נפחד מפני בידואים , ואימת שלןךיו לא תבעתנו — עניתיו ואחז ברסן סוסי ואדפקהו לגשת אל הרוכב . — ברוך אתה בנשף , בן ליל — ? אמרתי אל הרוכב בשפת ערבית ובסגנון מליצת השפה הזאת , שלמדתי בלילה זה מפי המתורגמן . — ברוכים גם אתם — ! ענני גם הוא , אשכנזית — / הלא...
אל הספר