הנסיעה לצדיק היא מושג שיובא מחצרות החסידים במזרח אירופה , שם היה החסיד עוזב את הבית ונוסע לחצר האדמו " ר לתקופה מסוימת כדי להסתופף בצלו ולקבל ממנו הארה רוחנית . הנסיעה לצדיק וההכנות הכרוכות בה היו באותם ימים ריטואל בפני עצמו . הנסיעה בצוותא , ב ' דיבוק חברים ' , היתה חוויה מרגשת ומלכדת וביטוי ל ' התקשרות ' של החסיד עם הצדיק . לטענתו של אסף , הביקורת המשכילית לעגה לנסיעותיהם של החסידים לאדמו " ר , והגבירה אגב כך את דבקותם של החסידים בנסיעה . במאה ה 19 הפכו הנסיעות לצדיקים למחויבות דתית ולאבן בוחן לנאמנותו של החסיד לאדמו " רו , שכן הנוסעים היו מוכנים לשים את עצמם ללעג ולקלס בעיני הסביבה . מעולם לא נקבעו מסמרות בדבר מספר הפעמים שעל החסיד לנסוע אל רבו ; מנהגי החצר , רצונו של הצדיק ויכולתו של החסיד הם שקבעו זאת . ר ' שניאור זלמן מלאדי למשל אסר על חסידיו לבוא יותר מפעם בשנה , ולעומתו ר ' נחמן מברסלב קיבל חסידים בשישה מועדים קבועים בשנה . ה ' נסיע ֶה ' מאפיינת גם את שגרת החיים . האדמו " רים הקודמים התגוררו בירושלים , וחסידים מכל רחבי הארץ היו נוסעים אליהם כדי לשהות במחיצתם 63 ריאיון עם פנחס ...
אל הספר