סימול החלל : קדימה - טוב , אחורה - רע . קדימה - לקראת הישועה , האור , פסגות הרוח ; אחורה - אל חשכת היצר , הרע , הרגרסיבי , הפרימיטיבי . אשת לוט פונה עורף לסגולות הרוח ונצמדת לבשר , לחטא , לפיתויי היצר : הגעגועים הביתה , לסיר הבשר ( ההקבלה לגעגועי בני ישראל במדבר לסיר הבשר במצרים מופיעה בדברי הפרשנים ) , למשפחה , לרכוש , אפילו מחשבות זימה רחמנא ליצלן ( מאהב שהשאירה אחריה ?) . הבעל , לעומת זאת , מתקדם בטוחות לקראת הישועה . אלא שכאן עולה הרהור קטן של כפירה . ערכים סמליים אלה שאנחנו מייחסים לחלל - האומנם הם מוחלטים ? האם הגעגועים לאחור הם בהכרח רגרסיביים ? שמא אותה תנועה של חיפוש אחר הזמן האבוד היא תנאי הכרחי לתנועה לקראת העתיד ? שמא געגועים אלה לעבר - לראשית האנושות בגן עדן , לראשית החיים בחיק האם - הם גם המוטיבציה לדהירה אל העתיד , הם שממלאים אותה תוכן ומשמעות ? נכון שאשת לוט מביטה לא בגן עדן אלא בהריסותיו . אבל מי יודע אם עיניה לא חצו אותו רגע קצרצר , לפני שהתאבנו וקפאו , את ההריסות וראו בחטף את גן עדן שקדם להן ? ואם לא גן עדן קדם להריסות אלא סדום ועמורה החוטאות , אולי הספיק מבטה לחצות ...
אל הספר