גם בקרבן חגיגה נחלקו ר׳ יהודה ור׳ יעקב . מן הכללים של ר׳ יהודה במשנת תמורה ומקבילותיה : ״קרבנות הצבור דוחין את השבת ואת הטומאה וקרבנות היחיד אינן דוחים לא את השבת ולא את הטומאה״ עולה שלדעתו חגיגה קרבן יחיד הוא . ואם מתבקש הצורך להסביר את שיטת ר׳ יהודה לגבי פר יום הכיפורים , חביתי כוהן גדול ופסח , שקרבנות אלו קרבנות ציבור הם אף שיחיד מקריב אותם בעצמו ומשל עצמו , הרי פשוטה ומובנת היטב שיטתו שחגיגה קרבן יחיד הוא . ואכן , כדעה זו סוברת סוגיית הבבלי בחגיגה ו ע״א . בברייתא שם שנינו : תנו רבנן , בית שמאי אומרים : הראייה שתי כסף , והחגיגה מעה כסף . שהראייה עולה כולה לגבוה , מה שאין כן בחגיגה . ועוד : מצינו בעצרת , שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים . ובית הלל אומרים : הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף . שחגיגה ישנה לפני הדיבור , מה שאין כן בראייה . ועוד : מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות . ובסוגיה שאלו : ובית הלל , מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי ? – דקא אמרת ראייה עדיפא , דעולה כולה לגבוה – אדרבה , חגיגה עדיפא , דאית בה שתי אכילות . ודקא אמרת נילף מעצרת – דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד וא...
אל הספר