למובנו של המושג ״התולה בעצמו״

שלושה חלקים במשנה : הרישא , הסיפא ו״זה הכלל״ . טעמה של הרישא : ״הורו בית דין לעבור ... והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם ... פטור״ , ומקורו של ״זה הכלל ... ״ , מפורשים במדרשי הלכה . בספרא , ויקרא , חובה , פרשה ז , א - ב ( מהד׳ וייס כא ב ) , נאמר : נפש כי תחטא אחת תחטא בעשות׳ תחטא הרי אלו מיעוטים העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין כיצד הורו בית דין לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה והלך היחיד ועשה שוגג על פיהם בין שעשו ועשה עמהם בין שעשו ועשה אחריהם ובין שלא עשו ועשה יכול יהיה חייב ת״ל נפש תחטא אחת תחטא בעשותה תחטא הרי אלו מיעוטים העושה על פי עצמו חייב ולא העושה על פי הוראת בית דין המיעוט שבספרא : ״ולא העושה על פי הוראת בית דין״ , מנוסח בצורת כלל חיובי בברייתא שבבבלי ב ע״ב : דתניא אם נפש אחת תחטא בשגגה בעשותה הרי אלו ג׳ מעוטין העושה מפי עצמו חייב בהוראת ב״ד פטור ברייתא דומה מובאת בירושלמי פ״א ה״א ( מה ע״ג ) וכן שם פעמיים נוספות ( מה ע״ד ) . גם היא דורשת את הפסוק : ״נפש ... בעשותה״ , אך הכלל מנוסח לא כדלעיל : ״העושה״ , אלא בנוסח הכלל שבמשנה – ״התולה״ : נפש כי תחטא אחת תחטא ...  אל הספר