יעקב ורחל מסופר בידי שחקן הישוב על כיסא בר , כובע בורגני לראשו , מוזיקת ג ' אז מתנגנת ברקע , והשחקן מספר בשברון לב על מעשה הרמייה של לבן . מעניינת בהקשר זה השוואת דמותו הפגועה והעדינה של יעקב , כפי שהיא עולה מתוך הסצנה האינטימית והמינימליסטית הזאת , עם הייצוג העוצמתי של דמותו בהצגתו של הלוי שנזכרה לעיל . סיפור נח והמבול מסופר כלשונו , אך הבמה מתמלאת בתנועות מחול אקספרסיביות של הקורבנות — האנשים הטובעים והנמחים מעל פני האדמה . תוך כדי כך שהצופים מאזינים לסיפור המוכר מספר בראשית , הבמה מתמלאת במוזיקה חזקה המדמה סערה . תשומת הלב ממוקדת בביטוי הוויזואלי של המבול שאינו הדימוי של הצלת נח ומשפחתו אלא של מי שהולכים ונמחים מעל פני האדמה : השחקנים צועדים זוגות – זוגות , פיותיהם פעורים והם משוועים לאוויר , הולכים ונחנקים . ירושלמי יוצרת פירוק ופיצול בין הטקסט המילולי לבין דימויים ויזואליים הקיימים במקור — למשל , זוגות בעלי החיים אשר הופכים בתמונה הבימתית לזוגות של אנשים טובעים . כך היא יוצרת תמונת עולם בימתית מורכבת שנקשרת בתודעת הצופים לתמונות הרס וכיליון המוכרות להם מן המציאות . פרשנות תאטרונית...
אל הספר