המבט החולש הכללי שמציע תצלום האוויר ומפלחת את הארץ לפרוסות . הארץ קטנה ואני יכולה להכילה בשיטוט בלא מאמץ . אני רואה הרבה — גיאוגרפיה , דמוגרפיה , כלכלה , סוציולוגיה , תרבות ופוליטיקה — ולא רואה בני אדם . אך הם ובתיהם ותודעותיהם וקולם , החסרים בתצלום , נוכחים בו בכל זאת נוכחות מטונימית , נרמזת . מבטי אינו ישיר ואינו תמים . הוא פרשני באופן בלתי נמנע . אני מזהה את הנראה בעזרת הידוע לי מראש . אלמלא זאת , לא הייתי מסוגלת להבינו . לא כך . אבל אני נסוגה לאחור ככל שאני מסוגלת ומניחה לנראה להגיע אלי . אני גם מגלה , אני לומדת . אני רואה תופעות , חוזרות וחד פעמיות , ואני מקישה מתוכן עקרונות , סדרים . אני רואה יחסים : חיבורים , הפרדות , חלוקות , התפרשויות . אני רואה סדר , תכנון ואידיאולוגיה של תכנון . רואה את תכנית אריה שרון מ , 1952 - 1951 שפני הארץ הנפרשים לפני הם פרי התווייתה — פרישת הכבישים , הפרישה ההיררכית של היישובים ) אשכולות המושבים , הערים החדשות ( , הפארקים — וגם את התערערותו של סדר זה ואת מפעלותיו של אריאל שרון , בגדה המערבית ועל הקו הירוק . ומולם , את הסדר הלא פורמלי : דרכים מאולתרות...
אל הספר