בסיפור המקראי , אשת איוב עולה על בימת העלילה רק כדי להטיח באיוב : " ע ֹ ד ְ ך מחזיק בת ֻ מתך ? ברך אלהים ומ ֻ ת ! " ( איוב ב , ט ) . דבריה גרמו לגיבור , איוב , להבהיר את עמדתו ולנזוף בה : " כדבר אחת הנבלות תדברי . גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל ? " ( שם , י ) . אולי ניתן להציע שדבריה הם תולדה של יגון חריף ושל זעם בשל המכות שנחתו עליה , ובכללן הפיכתה לאם שכולה , אך הדברים אינם יוצאים מגדר השערה . המספר המקראי אינו פותח צוהר למתחולל בנפשה של אשת איוב , ואינו מתאר את תגובתה למות בניה ובנותיה . מיד לאחר חילופי הדברים הללו שבינה ובין איוב היא נעלמת מהבימה הספרותית . שונה הדבר בספר דברי איוב : לא די בכך שהוא מוציא את אשת איוב מאלמוניותה ומעניק לה שם , עוצית , הוא נותן לה פתחון פה ומאפשר לה לבטא את ייסוריה על מות צאצאיה בדבריה הכואבים לאיוב : " כי ז ִ כרך אבד מני ארץ . בני ובנותי פרי בטני אשר לשו ְ א יגעתי וח ִ בלתי אותם " . עוצית אף התחננה בפני רעיו של איוב שיפעלו למציאת גופותיהם של בניה מתחת להריסות הבית שהתמוטט עליהם , כדי שתוכל להביא את עצמותיהם לקבורה . " החיה אני אם בטן בהמה...
אל הספר