הנסיגה לאחור מהאובייקט ההיסטורי אל שיקופיו המוקדמים היא אפוא התמה המרכזית ב׳כמו כרוניקה׳ של עגנון . צורה בלתי לינארית זו ( אף שהיא דיאכרונית ) מעמידה בספק את האפשרות לראות את עיר ומלואה ככרוניקה רגילה , באשר היא מערערת על עקרון התהליכיות של האירועים הבאים בזה א ח ר ז ה ומחליפה אותה במערכת של שיקופים אין סופיים זה ב ת ו ך ז ה . זהו נפח היסטורי המתפשט מתוך עצמו ומנציח דווקא את שיבתו הבלתי התפתחותית , הנצחית והמטפיזית . כמו ביצירות החזותיות , המוזיקליות והאדריכליות שבברוק , אשר בהן כל נקודה ביצירה היא בעת ובעונה אחת המרכז והשוליים שלה , משום ההכפלה הזו , הקול המספר מחולל מתוך התקדמותו בסיפורי עגנון עוד ועוד אינוונציות , שבכל אחת מהן מהדהד צלילו של הסיפור האחר שבתוכו היא מכונסת . הפרקטיקה הרטורית שהפעיל הרב מזאבנא על מאזיניו , אנשי המשלחת מבוטשאטש שבאו לשטוח את בקשתם שיתמנה לרב , תובעת קשב סבלני עד אין קץ . הם , בדומה לקוראי הסיפור , נתבעים להסתכלות דקדקנית בעצם המעשה הזה של חילוץ השפופרות הנרטיביות זו מזו בידיו האמונות של הרב מזאבנא , האוחז בזהירות בידו את ׳הכלי הסיפורי׳ כאחוז ההובר בכוכב...
אל הספר