הבולמוס

כבר הרבינו לעסוק בזיקה שבין הטוהר או הטהרנות של בית שאול לבין היעלמותו בטרם עת . לחיים אין קיום בלי היצר , ולכן אין קיום לבית שאול הדוחה כל חשיפה ליצר . שאול עצמו טהור כתינוק ׳שלא טעם טעם חטא׳ , והוא כופה על התינוקות ללמוד את חוקי הטהרה עוד לפני ׳שטעמו טעם חטא׳ . לכפייה דומה אחראי כזכור חזקיהו , המצדד אף הוא בדיכוי היצר : ׳נעץ חרב בפתח בית המדרש , אמר : כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זה [ ... ] בדקו ולא מצאו [ ... ] תינוק ותינוקת שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה׳ . מאחר שנעיצת החרב רומזת לאירוע הדמים שבו כפו השמאיים את דעתם על הלל ותלמידיו ( ׳נעצו חרב בבית המדרש ... ׳ ) , אנו לומדים ממנה על האלימות הגלומה בדרישה האידאלית לטוהר . מול אותה דרישה , הבהרנו כי הפתרון היהודאי דוידי הללי נשען על מהלך אנטי נורמטיבי המתיר למען קיום החיים היענות מסוימת ליצר . פתרון זה נבחן עד כה במארג התמטי העשיר הנשזר סביב ריקודו 135 הניגוד בין שפלות רוחו של דוד לגאווה האריסטוקרטית של בית שאול הוא שעומד מאחורי הניגוד בין הלל הענוותן לשמאי שקפדנותו מבטאת אף היא סוג של גאווה . כך יחסם ההפוך של ר׳ אליעזר ור׳ יה...  אל הספר
הוצאת אוניברסיטת בר אילן