בפרק הקודם הראה בלינט את ההגבלות של מתן עצות ועידוד . ייעוץ ועידוד הינם כוחות טיפוליים חזקים מאוד , אך חסרונם הוא בכך שהם ניתנים על סמך התרשמות ולא אחרי הכנה והבנה מדויקת של המצב , ולעתים גם ללא אבחנה . בפרקים הקודמים ניתן היה לראות שהתרופה " רופא " הינה חזקה ( פוטנטית ) ויש לה תופעות לוואי . לכן הכלל הראשון הוא : אל תייעץ אף פעם לחולה לפני שמצאת מה היא הבעיה האמיתית שלו . לעתים קרובות מאוד , אחרי שהתגלתה והובהרה הבעיה האמיתית , החולה ימצא בעצמו פתרונות ולא יזדקק לעצת הרופא או לעידודו . כלל שני , שנלמד מהניסיון , הינו , שהאמירה של הרופא : " הכול בסדר ( אין כל הפרעה ) " או " אין ממצא גופני " לא תרגיע חולה " נירוטי " , ייתכן שהיא תרגיע חולה גופני . במקרים הללו הרופא הוא הפעיל והמייעץ , והחולה יכול להישאר פסיבי , אם כי , בדרך כלל , הוא משתף פעולה . המשימה להגיע לאבחנה , הינה של אדם אחד ( הרופא ) . לעתים הוא יכול להגיע לאבחנה על סמך ממצאים גופניים ותוצאות של בדיקות מעבדה וצילומי רנטגן , כמעט מבלי לדבר עם החולה . קבלת האנמנזה הרפואית מורכבת משאלות שהרופא שואל על פי היגיון ותכנון מסוים , ואש...
אל הספר