בלינט עומד על ההבדל בין רפואה המתרכזת באבר החולה ( או המערכת החולה ) לבין הרפואה של כל הגוף ( האדם כולו ) . הוא מתאר מה קורה כשיועץ מומחה נכנס לתמונה . לדעתו , אפשר לסכם את המצב שנוצר אז כ " מצב מתמיד של יחסי מורה תלמיד " . הרופא הכללי מרגיש נחות מהמומחה , שיודע על מחלות מסוימות יותר ממנו , ויש לו הרגשות אמביוולנטיות כלפיו . הוא מכבד את המומחים , מפני שהוא רואה בהם יורשים של המורים שלו בבית החולים האוניברסיטאי . אכן מומחים רבים מנסים לשמור על היחס הזה של מורה – תלמיד . בסמינרים של בלינט , הרופאים לעתים הקריאו מכתבי תשובה של מומחים , שמאוד לא סיפקו אותם . הם כעסו במיוחד על עצות פסיכיאטריות , כביכול , שהמומחים נתנו - עצות שהיו מחוץ לתחום שלהם . הם עשו זאת , מכיוון שהם לא מצאו מחלה בתחום מומחיותם . בהיותם יורשי המורים של פעם , הם מעמידים פנים שהם יודעים יותר ממה שהם באמת יודעים . המקרה הבא שבלינט מתאר אותו , בא להדגים כיצד רופא כללי היה משותק לגמרי בגלל היחס האמביוולנטי המעורב במתן כבוד בינו לבין מומחה . מקרה זה הובא לראשונה לקבוצה , כשזו דנה על חולים שדרשו צילום רנטגן כאמצעי הרגעה נגד חש...
אל הספר