מן הבחינות הללו , הרמזים במזמורנו הם כלליים , ואין בהם כדי להמחיש סכנה פיזית של ממש . אף אין הם מספיקים לצורך זיהוייה של סיטואציה היסטורית מוגדרת . כדרכן של תפילות בקשה , אף במזמורנו מופיעות הישועות מן העבר לצד התחינה להצלה בהווה , אם גם ברמז בלבד . לכן אין הכרח לפרש את הביטוי " מקצה הארץ " במובנו הצר , כאילו אלה הם דבריו של גולה או אף מלך גולה . עדיף לפרשו במובנו הרחב , המכוון לישועה ממצב של מצוקה , בדומה ל " מן המצר " ( קיח , ה ) או " ממעמקים " ( קל , א ) . כך נוצר במזמורנו מתח מאוזן וכפול : האחד הוא בין מצוקת ההווה וישועות העבר : " מקצה הארץ אליך אקרא בעטף לבי ... כי היית מחסה לי מגדל עז מפני אויב " ( פס ' ג › ד ) , והשני בין קריאת הייאוש ובין תקוות ההגנה וההצלה : " אקרא בעטף לבי ... אגורה באהלך עולמים אחסה בסתר כנפיך " ( פס ' ג › ה ) . כך גם המתח בין פתיחת הבקשה : " שמעה אלהים רנתי הקשיבה תפילתי " ( פס' ב ) ובין ההבטחה שבסיומה : " כן אזמרה שמך לעד לשלמי נדרי יום יום " ( פס ' ט ) . נקודת החיבור בין המצבים הקיצוניים : מצוקת ההווה מול ישועות העבר והבקשה מול תקוות ההיענות , היא ממילא ג...
אל הספר