לאורך הסיפור מצויים סימנים לשוניים אחדים המאפיינים את העברית המקראית המאוחרת . דבר זה ניכר בשתי תופעות : חריגות לשוניות המעידות על השפעת העברית המקראית המאוחרת על המחבר , והבדלים בין הביטויים הדויטרונומיסטיים המצויים בסיפור ובין אלו הבאים בספר דברים ובספרי נביאים ראשונים , המצביעים על איחורם . בסעיפים הבאים נדון בדוגמאות הבולטות ביותר . ( 1 ) "והיתה , " "ויהיו" במקום "והיה" חלק מן התרים אחר רובד מקורי בדברי הנביא ביר' מב , מצביעים על פס' טז או פס' יז כמשקפים נכונה את דברי הנביא שנאמרו ממש בעת המשא-ומתן לירידה מצרימה . ואולם , לשון הפסוקים הללו מעידה כי זמן כתיבתם הוא בימי בית שני . דברי ה' בפי הנביא ביר' מב , טו-יז מנוסחים כתנאי : אם אתם שום תשמון פניכם לבוא מצרים ובאתם לגור שם והיתה החרב אשר אתם יראים ממנה שם תשיג אתכם בארץ מצרים והרעב אשר אתם דאגים ממנו שם ידבק אחריכם מצרים ושם תמתו ויהיו כל האנשים אשר שמו את פניהם לבוא מצרים לגור שם ימותו בחרב ברעב ובדבר ולא יהיה להם שריד ופליט מפני הרעה אשר אני מביא עליהם
אל הספר